קשה לקבוע עמדה נחרצת על הספרות הרבנית בימי הביניים בכללה , בשל רוחב יריעת הזמן והמקום . התרשמות כללית , מכל מקום , ניתן להביע : בעוד שדרשות חז"ל למקרא הטרידו את חכמי ימי הביניים לעתים מזומנות , ערכה וטיבה של הפרשנות התלמודית למשנה כמעט שלא הדירו את מנוחתם . הגאונים , ובעקבותיהם הראשונים , בוודאי חתרו להבנה מדויקת ובעיקר אותנטית של דברי התנאים . די להתבונן בהצהרתו הדרמטית של רב האי גאון , שנעתר לבקשת תלמידו לבאר ברייתא מוקשה , כדי להיווכח 1 רמב"ם , הקדמות המשנה , עמ' סב . ראו גם : תא שמע , הספרות הפרשנית לתלמוד , א , עמ' , 13 ושם : "התלמוד הבבלי הוא הסמכות הפרשנית המוסמכת , המרחיבה והיוצרת , של משנת ר' יהודה הנשיא . " בשאיפותיהם הכנות לחדור לרוחה המקורית של היצירה התנאית : דעו כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר ולפרש אותו שלא מדעת מי שאמרו , כדרך שאחרים עושים . והרי אנו מפרשים לך דעתו של תנא זה , ותוכן כוונתו , ואמיתת מה שהיה סבור ... ואולם , גם בכוחן של הצהרות אלו לא היה כדי לפגוע במעמד הפרשנות התלמודית למשנה . פירושי התלמוד , ואף התמוהים שבהם , התקבלו על דעת החכמים כמעט ללא עוררין ,...
אל הספר