ביאור ההלכות של התנאים שכונסו במשנת רבי יהודה הנשיא מהווה ללא ספק גולת הכותרת של התלמודים הבבלי והירושלמי . אם כי סטיות לעניינים שונים בתחומי ההלכה והאגדה שכיחות ביותר בתלמוד , הרי שביסודו עוצב החיבור כפירוש למשנה . בסמיכות לכל משנה הובאו דבריהם של האמוראים הנוגעים לה . טיפולם של האמוראים במשנה לא התמצה בפענוח מילים נדירות , סגנון תמוה או משפטים חסרי פשר . במונח 'הפרשנות התלמודית למשנה' נכללה קשת רחבה של תופעות החורגת הרבה מהאתגר שמציבה לשון המשנה . במסגרת הפירוש התלמודי למשנה נבחנו בראש ובראשונה מקורותיהן של ההלכות , היינו , מוצאן המקראי או הרבני . מקום חשוב תפס בירור יחסן ההדדי של הלכות שונות בתוככי החיבור , המצטיירות כסותרות או כפולות , אם במסגרת אותה המשנה ואם במסכת אחרת או סדר אחר . גם זיקת ההלכות במשנה למסורות מקבילות ששרדו בקבצים אלטרנטיביים , דוגמת התוספתא או מדרשי ההלכה , משכה את תשומת לבם של האמוראים . וכמובן , התלמוד נזקק לפסיקת ההלכה ואופן יישומה במציאות , ונאלץ להכריע באיזו מידה יש להרחיב או לצמצם את תחולת ההלכה שבמשנה . בדומה לדרך דרשת המקראות , גם את לשון המשנה ניתחו האמ...
אל הספר