את דברינו על אודות מקור הלגיטימציה של המנהיג במשנתו של הרב אלישר סיימנו בהיגד , כי לדעתו צריכה בחירת אדם למישרה ציבורית להיעשות לא על פי חוות דעת של רבנים , ולא על פי מינוי על ידי בעלי שררה וכוח , אלא על פי החלטת רוב הציבור . מכאן עולה , שהוא מעניק תוקף דתי מלא לנוהל יסודי של הדמוקרטיה : בחירת בעלי מישרות ציבוריות על פי דעת רוב הציבור . למרות זאת , במישור העקרוני קיים הבדל בין עמדת הרב אלישר לבין תפיסה דמוקרטית מערבית מקובלת , בכל הקשור למהות הצידוק העקרוני של דרך בחירה זאת . בתפיסה הדמוקרטית מערבית , מקור הלגיטימציה של ההנהגה הנבחרת הוא בכך שהעם - אשר הוא הריבון הפוליטי - הסמיך מכוחו אנשים , על מנת שיפעלו בשמו ולמען טובתו . מדברי הרב אלישר משתמע , שהאל הוא הריבון , גם בתחום הפוליטי . בחירת העם אינה אלא אמצעי הכרתי ( אפיסטמי , ( שבאמצעותו מתגלה לנו זהות המנהיג שהאל חפץ בו . קביעה זאת , המייחסת את הריבונות הפוליטית לאל , ומאפיינת את ההליך הדמוקרטי כבעל פונקציה אפיסטמית ביסודו , לא הייתה הכרחית כלל במסגרת המסורת ההלכתית בכללה , ובמסגרת מסורת הפסיקה של חכמי ישראל בארצות האימפריה העת'מאנית...
אל הספר