בית הדין של קהילת בגדאד המשיך גם במאה התשע עשרה ובראשית 25 המאה העשרים לתקן תקנות לטובת הציבור . אחת התקנות הללו נתקבלה בשנת תרע "ג , ( 1913 ) ועניינה מאבק בגברים המסרבים לספק מזון לנשותיהם , בטענה שהם מובטלים . על פי ההלכה התלמודית חייב הבעל לספק מזונות לאשתו , ואם הוא מסרב לעשות כן רשאי בית הדין לרדת לנכסיו ולהשתמש בהם לפרנסת אשתו . אולם אם אין לבעל נכסים ואין לו הכנסה כיוון שאינו עובד , אין יכולת בידי בית הדין לזון את אשתו מנכסיו או מהכנסותיו . במצב שכזה פתוחה לפני האשה האפשרות לדרוש מבית הדין לכפות אותו לגרשה , ובית הדין חייב להיענות לדרישתה זאת . אם אין האשה רוצה להתגרש , אין ביד בית הדין סעד אחר להציע לה . אמנם , הרב אליהו , מבעלי התוספות , סבר שבמצב כזה חייב אדם להשכיר עצמו לעבודה אפילו כמלמד תינוקות או כפועל פשוט , על מנת לזון את אשתו , אולם רבינו יעקב תם = ) צרפת , מאה י"ב ) והרב מאיר הלוי אבואלעפיא ( ספרד , סוף מאה י"ב ותחילת מאה י"ג ) שללו עמדה זאת , ורבי יוסף קארו פסק על פי דעתם בלא להזכיר כלל 27 את דעת המיעוט של הרב אליהו . הרב משה איסרליש בהגהותיו מוסיף : " ויש אומרים עוד...
אל הספר