בפרק הקודם ראינו שחכמי בבל אכן זיהו את עצמם כספרדים , אולם תודעה זאת לא מנעה אותם מפסיקה על פי מקורות אשכנזיים מובהקים , אפילו בניגוד לעמדת הרב יוסף קארו , כאשר פסיקה מעין זאת נראתה בעיניהם כראויה . מה ניתן לומר על מצב מעין זה , שבו פוסקים מובהקים מוותרים לכאורה על זהותם המקורית ומעדיפים גישות ועמדות נורמטיוויות שמקורן " מבחוץ ? " תשובה אפשרית אחת היא שלפנינו אכן תופעה של "התבוללות" תרבותית : חכמי ישראל שבעיראק נחשפו להשפעה יהודית אירופאית , ומשום כך איבדו את זהותם המקורית האותנטית . אם נלך בדרך זאת , נוכל להמשיך ולטעון שחדירת התרבות היהודית האירופאית לעיראק / בבל במאה התשע עשרה אינה אלא פן אחד של תופעה תרבותית כללית.- חדירת השפעות אירופאיות למזרח התיכון באותה תקופה . ואולם , אם נרחיב את מבטנו מעבר להקשר של המאה התשע עשרה וננסה להביט על תמורות התרבות היהודית הלכתית במשך הדורות , ניווכח כי גם אם אכן מדובר בהפנמה "מבוללת" של אלמנטים יהודיים אשכנזיים אצל חכמים עיראקיים , הרי אין כאן תופעה ייחודית למאה זאת . כלומר : התופעה של השפעה תרבותית דתית של מרכז יהודי אחד על משנהו אינה מודרנית דווקא...
אל הספר