פתחנו פרק זה בשאלות על משמעותה של זהות הלכתית ספרדית , כפי שזו מתגלה בעולמם התרבותי דתי של חכמי בבל בתקופת הפריחה של עולם התורה בבגדאד בעת החדשה , וראינו שהם מזהים עצמם כספרדים . עם זאת נוכחנו , שזהות זאת אינה מחייבת אותם , לדעתם , להסתגר בפני דעות הלכתיות של חכמי הלכה אירופאיים אשכנזים . הם מרבים לצטט דעות משל אלה , ויתר על כן , הם מרבים להכריע בהתאם לדעות אשכנזיות . לעתים , הכרעות אלו באות לתמוך בנורמה שהייתה מקובלת בבגדאד , אך מנוגדת למשתמע מן השולחן ערוך . אך לעתים הן בגדר חידוש - גם יחסית למה שהיה מקובל עד אז בבגדאד - נוסף על היותן שונות מפסקי מרן . מכאן , שאף אחת מן החלופות ההיפותטיות שהעמדנו לעיל , בניסיון לאפיין יחס של פוסקי הלכה ספרדיים כלפי ההלכה האשכנזית , אינה נכונה לגבי חכמי עיראק : אין הם בלתי מודעים ליצירה האשכנזית של הדורות האחרונים , ואין הם מעדיפים באופן שיטתי את הכרעת מסורת הפסיקה הספרדית על פני זו של אשכנז . שמא נאמר , איפוא , שאין הם "באמת" פוסקים ספרדיים ? לוגית , אין אפשרות להפריך קביעה שכזאת . אולם , האין היא אבסורדית על פניה ? האם הרב יוסף חיים , בעל ה'בן איש ח...
אל הספר