העברית פסקה לשמש כלשונם החיה של היהודים שגלו אל ארצות הנכר במשך ימי הבית השני . עם זאת , היא המשיכה להוות את אחד היסודות של קיום העם וליוותה את חיי המשפחה והקהילה היהודית בתפוצות השונות . הלשון העברית הייתה לשון הקודש היחידה שלהם - לשון התפילה והפולחן הדתי , וחדרה ללשונות הדיבור השונות של היהודים . אף על פי שמן הבחינה המורפולגית השתייכו השפות הזרות ללשונות העמים שבתוכם ישבו היהודים , הרי שמבחינת אוצר המלים , הדימויים והאסוציאציות חלקה של העברית היה ניכר בהם . השימוש בניבים ובמונחים עבריים התפרס על פני תחומי חיים שונים - משפטיים , כלכליים , ארגוניים וכיו"ב . הלשון העברית שימשה גם כלשון הקשר בין יהודים מקיבוצים שונים ורחוקים , ובתור שכזאת הייתה שפה חיה ומשותפת לכולם . בכל המישורים האלה לא היה שוני בין אשכנז-צפון צרפת בימי הביניים המוקדמים לבין שאר התפוצות . יהדות המערב נבדלה מהעדות האחרות בכך שלא עשתה שום שימוש ספרותי בלשונות גויי סביבתם - אם לטינית ואם העגות המקומיות . וזאת בשעה שחכמיהן ומשורריהן היהודים של ארצות הים התיכון חיברו חלק מיצירותיהם בלשון הערבית . כך עשו רב סעדיה גאון , ראש ...
אל הספר