מיתוס שנוצר בעת החדשה אומר שעם נפילתה של האימפריה הרומית המערבית במאה החמישית נסתיימה תקופת העבדות , ובמקומה צצו והתפתחו דפוסים כלכליים וחברתיים חדשים של שעבוד וניצול . הפיאודליזם החליף את העבדות והאיכר הצמית - את העבד . התיאוריה המארקסיסטית הייתה הטוענת הראשית למיתוס זה , אך לא רק היא . אולם המציאות הייתה שונה . גם לאחר נפילת הקיסרות הרומית נמכרו שבויי מלחמות לכל המרבה במחיר והובלו לארצות רחוקות וגם לאצולה האירופית , שניצלה את כוח העבודה הזה בשדה ובמלאכות הבית . בני אירופה של ימי הביניים ירשו את מוסד העבדות מן הרומאים . הנצרות שהפכה החל מן המאה ה 4 לדת השלטת , לא ביקשה לשנות את המוסד החברתי כלכלי הזה ולבטלו . אדרבה , אבות הכנסייה - ובראשם אוגוסטינוס - הצדיקו אותו וראו בו עונש על החטא הקדמון . הכנסייה הקתולית עמדה לצידם של בעלי העבדים כל אימת שניכרו סימני מרידה או בריחה . היה גם פן אחר לגישתה של הכנסייה , והוא אכן הוכיח את השפעתו במציאות . הרעיון הנוצרי של שוויון בני אדם בפני אלוהים עודד מעשים של שחרור עבדים על ידי בעליהם ופתח פתח לאפשרות לקנות את החירות . גם אלה שלא שוחררו זכו להקלה ...
אל הספר