את הקצב והעוצמה של המדיניות האנטי יהודית קבעה ההנהגה הפוליטית , כלומר בסופו של דבר היטלר עצמו , בהתאם לנסיבות הפוליטיות ולאפשרויות הגלומות בהן . אבל תנאי הכרחי לה היה התהליך הםוציו פםיכולוגי שבמהלכו הוקעו היהודים בתודעת הקהל הרחב לא רק מבחינה אידיאולוגית אלא גם רגשית . נדרשו כמה שנים של תעמולה מתגברת וצעדי המחשה כדי לקבע בעולם המושגים של הלא יהודים את המעמד המיוחד , המוסרי והחוקי , שקבע שכלפי היהודים בטלות ומבוטלות אפילו הנורמות הבסיסיות ביותר של נימוס אזרחי ושל התנהלות עסקית סבירה . המוטיב האפקטיווי ביותר באינדוקטרינציה הזאת היה הניגוד הפשטני בין אויב לידיד : 'אויב העם' היהודי אל מול 'שותפות העם ' הגרמנית . בתמונת העולם ובתמונת ההיסטוריה של היטלר ומפלגתו גילם 'היהודי ' את כל אויבי העם הגרמני , החיצוניים והפנימיים , ואף את אויבי האנושות בכלל . לכן כל אמצעי נגד היהודים , שהוליך לבידודם , לגירושם ולבסוף להשמדתם , היה לא רק מותר אלא מתחייב ממש . כדי להמחיש זאת באופן מרשים הוצגו בתעמולה הנאצית באופן קריקטוריםטי דוחה במיוחד סטריאוטיפים של 'אוסט יוךן . ' את יהודי גרמניה , המוטמעים תרבותית , ...
אל הספר