היחסים בין יהודי אירופה לבין העולם הסובב אותם נקבעו בימי הביניים - ואף מעבר לכך - על ידי שונותם הדתית . היהודים תפסו את הפזורה שלהם לא רק ככורח שנכפה עליהם עקב תנאים כלכליים ופוליטיים , אלא ראו בה גם משמעות דתית עמוקה . הגלות הובנה ככפרה על אשמת העבר , אך בו בזמן ראו בה גם משימה : לבשר את האמת האלוהית בעולם , לחיות לפיה ולשמש דוגמה . כבר בתלמוד נאמר : 'לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוםפו עליהם גרים ' . ' המונותאיזם היהודי נכנם אל עולם , שהתנתק זה עתה באיטיות ותוך כדי שפיכות דמים מעולם האלילות . מזווית ראייה יהודית לא היה ניתוק זה מוחלט דיו . היהודים ראו את עצמם חלוצי אמונת האלוהים הצרופה , שתפקידם לסלול דרך לקראת ההכרה בה בעולם כולו . אך היהדות לא הייתה שותפה לטענתה של הכנסייה הנוצרית , שהכנסייה בלבד היא זו המביאה את הגאולה . ( extra ecclesiam nulla salus ) אדרבה , חכמים אשכנזים וספרדים החזיקו 2 בכלל הרבני הישן : 'חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא . ' הכנסייה הנוצרית מצדה אימצה לעצמה את כתבי הקודש היהודיים , אך ראתה בהם עדות המאמתת את עקרונות האמונה שלה . א...
אל הספר