קיומה קצר הימים של מפלגת 'הלוחמים' היה צפוי . תקוותה שהעלייה ההמונית , הפרולטארית באופיה , תאפשר לה גידול כמותי , משום שהממשלה תיכשל בטיפול בה , היתה תקוות שווא ומשאלת לב , הבנויה על הנחות רופפות , כפי שהיתה גם האמונה שהאלטרנטיבה לממשלה היא ' דמוקרטיה עממית . ' אמנם זו עשויה היתה להתממש לדעתה על רקע של משבר בינלאומי חמור או משבר כלכלי עמוק , אך באותה מידה אי התגשמותן של נבואות זעם אלה הביאה להתפוררות כמעט מיידית . שלא כבימי המחתרת , כאשר עצם המלחמה בבריטים היתה סיבה לקיום , הרי המפלגה לא יכולה היתה להמשיך ולהתקיים ללא מידה סבירה של התגשמות ציפיותיה . כך שילמו איפוא 'הלוחמים' את מלוא המחיר בשנים 1951- 1950 על הפילוג של שנת , 1940 כיוון שהוא היה מעוגן רק במחלוקת על האוריינטציה החיצונית ועל מרות מפקדים , ולא על בעיות אידיאולוגיות מרכזיות בשאלות יסוד של משטר וחברה . את הרווח מכך יכול היה להפיק רק מנחם בגין , שלמד את לקחי כישלונותיהם של ז'בוטינסקי , ולהבדיל — שטרן , אלדד ופרידמן ילין גם יחד . בגין אמנם לא נתגלה כמהפכן עקבי , בדמותם ובצלמם של לנין וגיבוריהם של מנהיגי לח"י , או מרידותיה הרומנ...
אל הספר