ב. לקראת הצהרת גרומיקו (14 במאי 1947)

לח"י נטה כאמור למעט בחשיבות האו"ם כזירה לקידום המאבק הציוני . בעיניו לא היתה העצרת יותר מאשר 'הצגת פומבי למחזה ( לפעמים טראגי , לפעמים קומי ) שנכתב בידי אחרים . ' המדיניות הציונית נצטיירה בעיניו כמגזימה בחשיבותו , שהרי אין ביכולתה להשפיע על ההחלטות המתקבלות מאחורי הקלעים באו"ם . סופה איפוא לעמוד בפני העצרת 'עמידה עלובה בעמידתו של היילה סילאסיה לפנים לפני חבר העמים , בשעה ששושביניו הראשיים כבר מכרו אותו נגוס ( קיסר חבש ) וארצו לפני האסיפה . ' זאת ועוד , 'הדמוקרטיה' של האו"ם אין בה ממש , כי רבות מחברותיו אינן עצמאיות כלל ועיקר . מכאן שאין למנות ברצינות את מספר הקולות , שהרי אפשר 'לארגן' רוב , וגם 'לצפצף בלי בושה' על החלטת הרוב , באמצעות דחייה או וטו . כיוון שכך הם פני האו"ם , מה טעם בהכנות הסוכנות היהודית לקראת הדיונים בו ? הכול גזור מראש 11 'כולם יודעים שבסופו של דבר יעשו את מה שיחליטו ביניהם ראש המטה הבריטי ובעלי מניות הנפט האמריקאים , בין אם יצליחו "לארגן" רוב , ובין אם לא יצליחו . ' עם זאת , ידע לח"י להבחין בין ועידת לונדון לבין האו"ם . במקרה הראשון היתה ההשתתפות ' אסון ופשע , ' משום...  אל הספר
כתר הוצאה לאור

מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי