העלייה הגדולה של שנות החמישים היתה נקודת מפנה בהתפתחות החברה הישראלית , הן בשל היקפה , הן בשל קצבה והן בשל הרכב האוכלוסייה שלה . בשל ההיקף הגדול של העלייה וקצבה המהיר עברו לפעמים שנים עד שנקלטו העולים בתעסוקה , בשיכון ובשירותים ציבוריים . מאות אלפי בני אדם היו נתונים במצב של ארעיות וניתוק מהחברה הישראלית הוותיקה ומתרבותה . הם חיו במעין מובלעות אקולוגיות וחברתיות תרבותיות , שנקודות המפגש ביניהן ובין האוכלוסייה הוותיקה היו מצומצמות , ורובן היו מתווכות בידי המנגנונים המופקדים על הקליטה . פער הזמנים בין העלייה לקליטת הקבע הכביד על המוסדות הקולטים , שנאלצו לשאת בעול פרנסת העולים ואספקת השירותים בשבילם בתנאים של מחסור חמור בהון . בגלל מעמסה זו ניתנה בקליטת הקבע של העולים עדיפות לקצב הקליטה על פני איכותה . האילוצים שבהם פעל הממסד הקולט והשתקפותם במדיניותו לא היו הגורמים היחידים שקבעו את טיב הקליטה . גורמים לא פחות חשובים היו התכונות הדמוגרפיות של העולים , המטען התרבותי , ההשכלתי והמקצועי שלהם , ויכולתם להשתמש בו לצורך השתלבות חברתית , תרבותית פוליטית ומקצועית . ההבדל התרבותי בין יוצאי אירופה ...
אל הספר