מימי בית שני רווחת בישראל מגילה ארמית קצרה , המונה כשלושים וחמישה ימי מועד , על פי סדר השנה , מניסן ועד אדר . הימים האלה נאסרו בתענית , ומקצתם אף במספד , והתעודה אשר מנתה אותם והשמיעה את איסורם נתכנתה בספרותנו 'מגילה , ' או 'מגילת תענית . ' המועדים למחצה שבמגילה באו לשמר זכרם של ניצחונות ושמחות מימי בית שני , רובם ניצחונות חשמונאיים , ומיעוטם מזמנים קדומים או מאוחרים יותר . סיבת קביעתם של קרוב למחצית המועדים אינה נודעת לנו , שכן ההגדרה הארמית העמומה והלאקונית שניתנה להם במגילה , אין די בה לזהותם . יתר על ערכם של המאורעות הנרמזים בה לשחזור קורות ימי הבית השני , רבה חשיבותה של ה'מגילה' כמסמך הפרושי המוקדם ביותר המצוי בידנו — קודם לכל ספרות חז"ל — וכספר כתוב יחיד שהיה 'מונח' לפני חכמי המשנה והתלמוד בצד כתבי הקודש . חשיבות מרובה ייחסו למגילה גם חכמינו בדורות המשנה והתלמוד . הם ציטטוה ודרשוה כדרך שעושים במקרא , דייקו בלשונה , נשאו ונתנו במועדיה לגופם ושלא לגופם , וארגו סביבה כמה סוגיות נרחבות אשר נקבעו בשני התלמודים . במהלך דורות התנאים שאחרי החורבן סויג , אך לא בטל , תוקפה ההלכתי . תוקף זה...
אל הספר