בעוד המשורר מפרסם יצירת מופת זו , נמשך הפולמוס הספרותי סביבו . והנה , בתוך הפולמוס הזה , נשמע קול בלתי צפוי : קולו של ח"נ ביאליק , מנהיג הספרות העברית הממוסדת , מייסד הסדר הפואטי שאותו בא אצ"ג לערער , ואישיות בעלת משקל רוחני ותרבותי עצום בתנועה הציונית ובעם היהודי כולו . את כתרו של ביאליק תבע אצ"ג לעצמו בעצם כשהכריז על חילוף משמרות בשירה . אמנם נזהר מאוד שלא לפגוע בכבודו של המשורר , אשר בסמכותו הרוחנית הלאומית ראה גם נכס ממלכתי פוליטי , מוסד מנהיגותי לאומי חשוב . עם זאת לא הניח ספק בדבר כוונתו להביא סוף לשלטון הסגנון הביאליקאי בשירה - סגנון רומנטי בעיקרו , המבוסס על הנחות בדבר הקשר ה'אורגני' שבין האדם לטבע ושבין היחיד לאומה ; קשר שמחייב שירה של תואם , של הרמוניה אפילו בשיא הלהט הנבואי התוכחתי שלה , ורואה ברצף המוסיקלי והמטפורי של לשון השירה גורם שמתווך בין ניגודים וחותר לשיווי משקל אסתטי . אצ"ג כפר בשלב זה בקשר ה'אורגני' בין האדם לטבע ( בשירתו המוקדמת , הרומנטית , וכן בשירתו המאוחרת תפיסתו בעניין זה שונה , ( ואת פן היחיד ופן הרבים שבהוויה האנושית ראה כתרתי דסתרי . הוא קרא לוויתור מוחלט...
אל הספר