חוקרי המקרא נוהגים לחלק את ספרות החכמה המקראית לשני טיפוסים : החכמה המעשית הדידקטית והחכמה העיונית המופשטת . החכמה המעשית הדידקטית עוסקת בהתנהגות האדם בחיי היומיום , ומטרתה להדריך את האדם וללמדו כיצד יכלכל את מעשיו כדי להצליח . לעומתה החכמה העיונית המופשטת עוסקת בבעיות העומדות ברומו של עולם ונוגעות במשמעות החיים ומנסה לבארן באופן שיטתי ; כך היא דנה בבעיית מעמדו של האדם בבריאה ואל מול האל , בבעיית הגמול , במהות החיים והמוות וכדומה . החכמה המעשית מיוצגת בעיקר בספר משלי וברוב מזמורי החכמה שבספר תהלים ; ואילו החכמה העיונית מיוצגת בעיקר בספר איוב ובספר קהלת , שני טיפוסי החכמה הנזכרים נבדלים לא רק בתוכנם , כי אם גם בצורתם הספרותית ובהשקפת עולמם הדתית . בספרות החכמה המעשית שולטות שתי צורות ספרותיות . צורה אחת היא הפתגם או המשל הקצר והשנון , המבוסס על הסתכלות מעמיקה בתופעות חוזרות בחיי האדם ובהגדרתן בצורה תמציתית וקולעת , כגון 'מרשעים ? צא רשע ' ( שמ"א כד ( 13 או 'ל ? ני שבר גאון ' ( מש ' טז . ( 18 הפתגמים בספר משלי בחלקם הגדול לא לוקטו מפי העם , אלא נתחברו בידי חכמים , והם מצטיינים בלשון פיו...
אל הספר