בסיפורי המקרא ניכרים כאמור בעיקר שני סגנונות , - הסגנון השמני המורכב , המצטיין בין היתר בריבוי צירופי שמות ארוכים , והסגנון המהיר הקצוב , המרבה בפסוקיות קצרות המצורפות זו לזו במילית החיבור וי " ו או ללא קישור מפורש . ניתוח תחבירי שיטתי של הכתוב מראה עד כמה חלוקה זו חיונית להבנת הסגנון הספרותי של סיפורי המקרא . . 1 אמות מידה תחביריות היחידה הבסיסית של הניתוח היא הפסוקית , אשר מוגדרת כיחידה תחבירית הכוללת נשוא ( פועלי או שמני ) ואת היסודות הכפופים במישרין לאותו נשוא . האיברים הכפופים במישרין לנשוא הם הארגומנטים ( כגון נושא , מושא , וכן מגדירים כגון תיאורי מקום , זמן ונסיבות . ( ההיקף המינימלי של הפסוקית הוא נשוא , כלומר נשוא והנושא המובלע בו . אנתח לדוגמה פסוק אחד מסיפורי יעקב : ורחל לקחה את הר 1 ךפ ל ם / ווגשמם ? כר הגמל / ותשב # ל הם / וימשש לבן את כל האהל / ולא מעא 1 בר לא . ( 34 ( א ) הפסוקית הראשונה , 'ןךחל לקחה את התךפים , ' מכילה נשוא ') לקחה (' עם נושא ') ןךחל ( ' ומושא ') הוגךפים . (' פסוקית זו מכילה שני ארגומנטים ' ) ןךחל , ' 'התךפים . (' הפסוקית השנייה , 'וו ^ שמם ןכר הגמל , '...
אל הספר