בפסקה זו מתחיל איוב להציג את טענותיו האחרונות נגד האל , כלומר לשאת את נאום ההגנה האחרון שלו . לאורך כל הספר איוב התלונן שאלוהים איננו מופיע לפניו ואיננו משיב לטענותיו . לפיכך הוא נוקט כאן תכסיס משפטי קיצוני , האמור לכפות על האל את חובת הראיה ולגרום לכך שייאלץ סוף סוף להופיע ולהעיד לטובת איוב או לרעתו . תכסיס משפטי זה הוא השבועה . איוב פותח את דבריו בלשון שבועה "חי אל ... ושדי " ( כז , א ) וחותם אותם ברשימה ארוכה של שבועות ואלות ( פרק לא . ( האלה היא אחת מצורות השבועה במקרא : הנשבע מקלל את עצמו על תנאי , כלומר מטיל על עצמו קללות , שיחולו עליו אם חטא או דיבר שקר . בדברי הפתיחה המובאים בפסקה זו מזכיר איוב שלוש פעמים "אל ... שדי , " ושלוש פעמים - "אלוה ;" ואפשר שגם בזה יש סממן של שבועה , שהיא למעשה פעולת דיבור מאגית , כיוון שיש בכוחה לאלץ כביכול את האל להגיב . על פי החוק המקראי במקרה של ריב משפטי בין שני צדדים , כשאין ראיות לכאן או לכאן , הצד הנתבע והמואשם בגרימת נזק לחברו יכול לפטור את עצמו מקנס ומעונש על-ידי שבועה . החוק קובע , למשל , כי שומר שקיבל פיקדון לשמור עליו והוא
אל הספר