סלומון חזר להרי המרמרוש . בן , האדמוני , רצה מאוד להמשיך להתלוות אלי . יש לו קרובים כמעט בכל מקום : בטרנסילבניה , בבוקובינה , בבסרביה , בוורשה . הבהרתי לו כי הנימוס מחייב כל אדם לבקר מדי פעם את משפחתו . בן הסכים . לא הייתה זו הפעם הראשונה שצצה שאלת הקרבה המשפחתית בין יהודים מעבר לגבולות . בכיסי החזקתי מכתבים של יהודים אנגלים לבני דודיהם בברלין , בוורשה ואפילו בקונסטנטינופול . כשהוא מאמץ את התלבושת האירופית , היהודי מהמזרח מאמץ אל לבו את אירופה ואת אמריקה ! הגענו לאורדיאה-מארה . כשהרכבות משתעשעות ברדיפה אחר השלג במקום להקפיד על לוח הזמנים , הן מתעלמות מתאריכים . זו שלנו איבדה עשרים שעות כשהתמסרה לספורט החורף הזה . היא הורידה אותנו בשובבות בטרנסילבניה בחמש בבוקר . איש לא ירד איתנו , כי היינו רק שנינו . הרכבות לא תמיד מוצאות מספיק משוגעים שייכנסו לתאיהן . ולחשוב שהאנשים שבאנו לראות מוצאם בארץ חמה ... לא נראה אף יהודי באופק , אף רומני , אף סוס או מזחלת , רק אור מעל דלת היציאה , ותרמומטר שמקבל את פנינו ומורה על מינוס עשרים ותשע מעלות צלסיוס . איזה יאוש ! בן לא הכיר את אורדיאה-מארה יותר ממני...
אל הספר