לפני כארבעים שנה , כשהתחלתי לעבוד כמורה שכירה בבית ספר תיכון באחד הקיבוצים , התבקשתי להיות גם מחנכת הכיתה , מה שהיה כרוך בתוספת שכר כלשהי והיה גם כבוד , כי לא נהוג היה שמורה שכיר יהיה מחנך . אני סירבתי . המנהל דרש בתוקף הסבר , ואני אמרתי שפשוט "אני לא טיפוס חינוכי , " ככה זה יצא לי אז מהפה , ובלבי הוספתי ואמרתי לעצמי : "וגם המקצוע שאני מלמדת , ספרות , הוא לא חינוכי בכלל , " אבל את זה לא העזתי לומר לו בקול רם . המנהל הסביר לי שאין שום צורך להיות טיפוס חינוכי כדי להיות מחנכת כיתה , ובזה הוא פתר את הבעיה שלו . אני ממשיכה עד היום להתחבט בבעיה : האם הספרות מסוגלת וצריכה להיות לא רק תרפיה ליוצר ולא רק תרפיה לקורא - בעניין זה יש כבר הסכמות למכביר - אלא גם מטה המסוגל להכות על לבו של הקורא ולהזיל ממנו זרמים רוחניים שיניעו את חייו ? בארבעים השנים שעברו מאז שיחתי עם אותו מנהל בית ספר הלכו והשתנו דעותי - לא כל כך על עצמי - אלא , בין השאר , על התפקיד האפשרי של הספרות ושל פרשניה . הבנתי שלהקשר התרבותי יש כוח עצום בחיים , גם הפרטיים וגם הציבוריים , הפוליטיים וההיסטוריים , והבנתי שלספרות יש כוח לשנות ...
אל הספר