אני רואה באירוע הזה לא הכתרה של הזוכות בתחרות הכתיבה הספרותית לנשים במגרש הישראלי , אלא אקט פמיניסטי , המצהיר על פי דרכו על הצורך לתקן עוול , שהרבה זמן עבר עד שאפילו אנו עצמנו היינו מוכנות להודות בו . לא פרסים יחולקו כאן היום , אלא פיצויים חלקיים ונחמות פורחות על סבל , הסבל המיוחד של האשה היוצרת . אני רואה בנו , זוכות הפרסים היום , נציגות קצת מקריות של הסבל הזה , ובחברות הוועדה - נציגות של מגמה רחבה מאוד , כלל עולמית וגם ישראלית , להכיר בקיומו , ולהפוך אותו לחלק ממאבק שיביא לתיקונו . אני לא מאמינה שאפשר לגאול את העולם מכל הסבל שבו , ובכלל אינני אוהבת לשייך את עצמי מרצון למחנה הסובלים , ולכן זמן רב תפסתי עמדת התבדלות מהמחנה הפמיניסטי . אבל היום קיבלתי פתחון פה שכנראה מחייב אותי לומר סוף סוף מלים אחדות על סבלה המיוחד במינו של האשה היוצרת , כפי שאני מבינה אותו . אשה יוצרת היא לעתים קרובות אדם מרומה . בילדותה ובנערותה היא מגלה כישרונות המקבלים עידוד מהוריה וממוריה - הלוא הם הסמכויות הקובעות בעיניה את הדימוי העצמי שלה - לפעמים גם מבני משפחה אהובים אחרים . העדיפות האינטלקטואלית שלה על בנות ...
אל הספר