( לרגל התערוכה "שיכרון הצבעים" במוזיאון ישראל ) יותר מכול הזכירו לי התמונות בתערוכה את תיאור פניו של ארכיחוטם ב"בגנים" ( 1910 ) של אורי ניסן גנסין . זהו סיפור על בחור בשם אפרים שעזב את בית הוריו והוא חוזר לשם מדוכא , רצוץ ומובס מאכזבות , ספוג תחושה של זוהמה . בתקווה לשחזר את תחושת הרעננות והטוהר של ימי הנעורים הוא מטייל ימים ולילות רצופים בחיק הטבע החקלאי שמחוץ לעיירה , בין שדות של פרחי תפוחי אדמה לבנים ופרחי פרג אדומים , שריחם מסחרר את ראשו , מתבונן בחבצלות מים צהובות "שהיו מלבינות והיו אילמות והיו חרדות לזרם הקודר" של הנחל . ובוקר בהיר אחד , בשעה שהדשא היה "צוחק בשלווה ירוקה ופרחיו היו רומזים כלפי חמה חדשה צהובות ואדומות ולבנות , " נגלית לעיניו דמותו תמונתו של יהודי אחד המכונה בעיירה בשם ארכיחוטם או ארכיחוטם האדום , יהודי יוצא דופן , ובמובן מסוים מעורר הערצה , שחי לבדו מחוץ לעיירה ומתפרנס מחקלאות . אפרים נזכר שיחד עם חבורת ידידי נעוריו היה מבקר בביתו של ארכיחוטם ומתכבד בחלב טרי , ושם הייתה גם בתו סולי , בחורה מפגרת , שהם היו קצת ' מתחילים' אתה . פתאום אפרים מרגיש , ובעוצמה אדירה , שה...
אל הספר