רואים בקלות את מה שרגילים לראות ומדברים הרבה על מה שכולם מדברים ועל מה שהעיתונים כותבים . לכן מדברים הרבה על העמדות הפוליטיות ועל הזהות הסוציו תרבותית של המשוררים , ועל פסיכואנליזה ופמיניזם , אינטרטקסטואליות והומוסקסואליות וגם ( עדיין , אם כי פחות ) על חידושי סגנון ולשון . ומדברים יותר מדי , ובקטנוניות מקטינה ( בעיתונים , ועכשיו גם במחקר , ( על ה"טרגדיות האישיות" ועל חיי היומיום של סופרים ומשוררים . ומדברים בכבוד מוגזם על מה שמזכיר את מה שנכתב לא בעברית במקומות יוקרתיים , פעם זה היה גרמניה ואחר כך רוסיה , פעם צרפת ואחר כך ארצות הברית , וחוזר חלילה . את אלה רואים ומראים בקלות , נכון להיום , וזה מה שנותן לדיבור כבוד . אבל יש סוג של שירה שכך לא רואים אותה באמת , רואים רק את המוץ אשר ידפנו הרוח , לא את הגרעין . קראתי על ניסוי בחתול : הכניסו אותו בשלושת חודשי חייו הראשונים לחדר מעבדה שלא היו בו שום קווי מתאר אנכיים , רק קווים מאוזנים נראו לעין . כשהוציאו אותו מהמעבדה החתול נתקל בחפצים מאונכים : הוא לא היה מסוגל לראות אותם . אני מנסה לדבר בפשטות על מה שאיננו ניתן להיאמר ואולי לא טוב שייחשף ב...
אל הספר