את התהוות התנועה הציונית ואת תכניה האידיאולוגיים נהוג בדרך כלל לתאר ולהסביר על רקע המצב המיוחד של יהדות אירופה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה , במיוחד על רקע תהליכי מודרניזציה , מצד אחד , ותגובות לאנטישמיות , מצד שני . פחות תשומת לב הוקדשה למחקר השוואתי של הספרות והמחשבה העברית הציונית עם ספרויות אירופיות בנות זמנה ומקומה , ובמיוחד עם הספרות והמחשבה הרוסית . התבוננות בציונות על רקע התרבות הרוסית של סוף המאה עשויה לערער שתי הנחות מקובלות : האחת , שהציונות בשלב התגבשותה כתנועה פוליטית הצטיירה כחזון אוטופי בנוסח אלטנרלאנד של הרצל או אהבת ציון של מאפו , כלומר , כחזון של חברה אידיאלית שבה אין שליטה לרוע , חזון שהגשמתו תלויה במעשיהם ובהחלטותיהם של בני אדם , ולא של כוחות עליונים ; והשניה , שהציונות הייתה ביסודה תנועה שהתבססה על השקפת עולם משיחית רומנטית , כמוה כתנועות לאומיות שפעלו לקראת אמצע המאה התשע עשרה ( למשל , בפולין . ( האידיאולוגיה הציונית נוסחה על ידי אינטלקטואלים יהודים שרובם חיו ברוסיה וניזונו באופן ישיר או עקיף מספרות והגות רוסית , ואף המשיכו להיות מושפעים מספרות ומחשבה רוסיות לא...
אל הספר