טענתו של גרשם שלום שהמיסטיקה היהודית הגיעה אל סוף דרכה בתרבות החילונית של המאה העשרים איננה נכונה . המסורת המיסטית היהודית העתיקה והעשירה וביטוייה הספרותיים המרשימים בסיפורי התנ"ך , בספרות חז"ל , בספרות ההיכלות , בשירה ובהגות של ימי הביניים , בקבלה על כל שלוחותיה ובחסידות מצאה את המשכה בשירה העברית שנכתבה במאה העשרים , אף שברובה נכתבה בירי אנשים שאורח חייהם חילוני . המשיכה למיסטיקה בקרב יוצרים חילונים והדחף לתת לה ביטוי ספרותי הם מן הצד האחד תופעה טבעית , שיש לה מקבילות בספרות העולם , ומן הצד האחר תוצאה של השפעות תרבותיות , פנימיות וחיצוניות , ועוברה היא שהספרות העברית החדשה במאה התשע עשרה הייתה רחוקה ממיסטיקה . הקבלה והחסידות , שכיום נחשבות חלק בלתי נפרד ממורשת המיסטיקה היהודית וחלק לגיטימי ומכובד של היצירה הרוחנית היהודית , הגיעו למעמד זה רק כתחילת המאה העשרים . את פועלם של מרטין בוכר וגרשם שלום , שעסקו בתחומים אלה והכניסו אותם ללב הקונצנזוס כתחומי מחקר לגיטימיים , הקדימו חוקרים וסופרים יהודים שחיו ברוסיה ובגרמניה וספגו הלכי רוח נאו מיסטיים מסביבתם . לספרות העברית היה תפקיד חשוב במהל...
אל הספר