iynr בן-שחר מבוא וסקירה היסטורית בשנים הראשונות שלאחר הקמת מדינת ישראל ועד לסוף שנות ה60- שימשה תעודת הבגרות ככרטיס כניסה לרוב תחומי ההשכלה הגבוהה בארץ . אחוז הזכאים לתעודת בגרות באותה תקופה היה נמוך בהרבה מכפי שהוא כיום , והתעודה היוותה תנאי הכרחי לקבלה לאוניברסיטה . לצורך קבלה למרבית תחומי הלימוד ( למעט רפואה , פסיכולוגיה והנדסה ) היוותה תעודת הבגרות גם תנאי מספיק . בסוף שנות ה60- ובתחילת שנות ה70- החל מצב זה להשתנות . באותה תקופה חל גידול ניכר במספר המועמדים לאוניברסיטאות , שנבע מגידול מספרי באוכלוסייה הרלוונטית ומעלייה באחוז הזכאים לתעודת בגרות . כתוצאה מכך נוצר מצב חדש לפיו פקולטות , כמו הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית , נתקלו בהצפה של מועמדים ללא אפשרות פיזית לקבל את כולם . מצב חדש זה הוליד את הצורך במערכת מיון , שהתבססה על התפיסה לפיה בהיעדר אפשרות לקבל את כל המועמדים בעלי תעודת בגרות יש להעדיף את בעלי הפוטנציאל האקדמי המבטיח ביותר , דהיינו בעלי הסיכויים המרביים לסיים בהצלחה את לימודיהם . במילים אחרות המיון לאוניברסיטאות נשען מלכתחילה על התפיסה המריטוקרטית . מבחינה מעשית ...
אל הספר