התרבות הישראלית מסרבת היום לכל סיפור על הגמוני . היא מפרקת בעצמה , באמצעות הריבוי המסוכסך של הקולות המתרוצצים בה , כל ניסיון לכפות עליה סיפור כזה . מאיזו נקודת מבט אפשר להבין את התפתחותה ואת מצבה העכשווי ? איך אפשר , למשל , לכתוב בעברית על התנגדותם של חסידי סאטמר לתחיית העברית בלי לחבק אותם חיבוק דוב אל תוך המפעל הציוני ? איך ראוי לכתוב על הישגיו של מפעל זה מנקודת מבטם של אלה ששילמו , ועדיין משלמים , את מחירו ? ומי מוסמך לעשות זאת ? איזה מקום בתולדות מדינת ישראל ראוי לשמור לאלה ( יהודים ואף ציונים , לא רק ערבים ) שהתנגדו להקמתה ? האם המנצחים רשאים לכתוב את ההיסטוריה של המנוצחים ? האם המנוצחים מסוגלים לכתוב את זו של המנצחים ? ומי בדיוק נוצח כאן , ומי ניצח ? הפלסטינים ? החרדים ? הסוציאליסטים ? מקרבי הגאולה או מקרבי הקץ ? האם בידינו לקבוע כבר ? האם כיווני התפתחות אחרים , תפיסות אחרות של המציאות הישראלית , שהיו בבחינת אפשרויות שהבהיקו לרגע , בשעה של התנגשות ומאבק , ואחר כך , כך נדמה , כבו ונשכחו , הן חל ק מן המוזיאון של התרבות או איבר חי בתוכה ? אחרי חמישים שנות ריבונות ישראלית , מה נותר ע...
אל הספר