בפיסקה זו משלים זכריה את מה שלא סיים לומר בתחילת תשובתו ב ז , ד-ז ( על הטעם של ריחוק שני חלקי התשובה זה מזה - ראה במבוא ל ז-ח . ( גם כאן אין הוא משיב תשובה קונקרטית על השאלה אם יש להפסיק כבר עכשיו , "בימים האלה , " את הצומות הנהוגים " זה שבעים שנה , " ומסתפק באמירה כללית ולא מחייבת שימי הצום יהפכו לימי ששון ושמחה . באמירה כללית זו אף אין ציון מועד , כגון סיום בניין המקדש , להפיכת ימי הצום לימי שמחה . תשובתו של זכריה נגזרת מעמדתו העקרונית בחלקה הראשון של תשובתו ( ז , ד-ז , ( שהצום לזכר החורבן הוא נוהג אנושי , שלגבי דידו של ה ' הוא מיותר ולכן אין גם טעם שיבטלו . אך מכיוון שאי אפשר למנוע את רגשות האבל שהצום הוא ביטרם החיצוני , קובע זכריה בשם ה' שיבואו ימים שבהם לא יהיה עוד מקום לצער ואבל . [ יט ] כה אמר ה ' צבאות : צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהוךה לששון ולשמחה ולמעךים טובים . אף כאן מורגשת השפעתו של ירמיהו , שניבא בלשון דומה : " והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגתם " ( לא , יג ; והשווה שם לג ; ט , יא . ( והאמת והשלום אהבו . נראה לנו פירושו של ראב"ע לכתוב ה...
אל הספר