מה מעמדה של לשון חגי בלשון המקרא ? כאשר באים לאפיין את לשון המקרא , מקובל לראות בגלות בבל כעין פרשת מים ולהבחין בין לשון קדם גלותית ללשון בתר גלותית . אכן , העברית המקראית המאוחרת התייחדה מן העברית הקלאסית בדקדוק , בתחביר ובאוצר המלים ; אך נראה שההבדלים ביניהן התייצבו בתקופה מאוחרת יחסית , ועדיין לא היו מובהקים בתקופת המעבר מימי בית ראשון לימי בית שני . הספרים המקראיים המייצגים תקופת לשון זו ( שראשיתה ביחזקאל ונציגיה העיקריים הם ישעיהו השני , חגי וזכריה א-ח ) עדיין טבועים במטבע העברית הקלאסית . העברית המקראית המאוחרת המגובשת ניכרת בספרים דברי הימים , עזרא ונחמיה , אסתר , דניאל וקהלת . ייתכן אפוא שהעליה בימי עזרא ונחמיה היא שהטביעה את חותמה בלשון ( ד' טלשיר . ( בספר חגי אין אנו מוצאים מרכיבים לשוניים שהם מאוחרים במובהק , אלא רק יסודות של הלשון הבתר גלותית , שעתידים היו להשתגר בתקופה המאוחרת . כך , בנבואה עצמה , השימוש במקור המוחלט ( א , ו : "זךעתם הךבה והבא מעט אכול ואין לשבעה שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחם לו ; " פסוק ט : "פנה אל הךבה והנה למעט , (" ואולי גם הצורה "למעט " ( א , ט , על ד...
אל הספר