קטע זה סוקר את קורות בני העמים הזרים , שהושיב מלך אשור בישראל . תחילתו הוא המשך ישיר לסקירה ההיסטורית בפסוקים א-ו , שנקטעה על ידי נאום ההטפה . עיקרו של הקטע מתמקד במסר חד וברור : תושבי ממלכת ישראל לאחר כיבושה הם נוכרים , שסיגלו לעצמם בכורח הנסיבות מידה מס וימת של עבודת "אלהי הארץ . " מסר פולמוסי זה חובר ביד מחבר , שחי לאחר שיבת ציון . הוא מציג את תושבי פחוות שומרון מנקודת מבטו של המחבר היהודאי באסורים לבוא בקהל ישראל הן משום שהם נוכרים והן בשל אמונתם הנלעגת : "את ה ' היו ןךאים ןאת אל היהם היו עבדים כמשפט הגוים א י הגלו ^ ר אתם משם " ( לג . ( לפי המתואר , זהו מצב של קבע , שנמשך דורות רבים עד ימיו של המחבר : " ףהיו הגוים האלה ןךאים את ה , ' ואת פסיליהם היו עבךים , גם בניהם ובני בניהם ... ץ 7 היום הזה " ( מא . ( משמע , קטענו סוקר נהגים פסולים של עבודת ה ' במשך דורות רבים "עד היום הזה . " הכותב רצה לומר , שאוכלוסיית ערי שומרון לאחר נפילת שומרון מורכבת מגויים שונים , שהובאו מארצות שונות , לאחר שבני ישראל גלו מארצם . ולא רק שאין הם ישראלים , אלא גם דתם אינה ישראלית מקורית וטהורה . ואמנם בכ...
אל הספר