האל מציג עצמו כמי שפונה לעם למרות שלא נתבקש לכך . הוא פורש כביכול את כפיו אל העם בתקווה להשיבו מחטא , אך העם סורר ואינו משנה את דרכיו , אלא ממשיך לחטוא . לעומת ההאשמות שמצאנו בפרק נח , שעיקרן בתחום החברתי , ובהשוואה להאשמות הכלליות ביותר בפרק סד , לפנינו האשמות מוגדרות בתחום אחד ויחיד : העם נוהג כנוכרים בעניינים הקשורים לפולחן . אין כאן האשמה בעבודת אלילים של ממש , והללו אינם מוזכרים במפורש . אך מצטיירת כאן תמונה ברורה של סינקךטיזם , כלומר : מיזוג בין תפיסת העולם ונוהגי הפולחן של המונותיאיזם הישראלי לבין אידיאות ומנהגים אליליים , האסורים על פי חוקי ישראל שבתורה . כאן משתקפת החולשה התרבותית , הבאה לידי ביטוי כהיסחפות אחר מנהגי נוכרים , מעין התבוללות בלתי מכוונת . לא כל המנהגים הנוכריים הנזכרים כאן ברורים דיים , אך חלקם מנוגדים באופן בוטה לחוקי התורה , ונביאי בית ראשון הטיפו נגדם . הנביא מתריע , על כי העם "זגחים בגנות וקןקקןרים על האבנים" ( פסוק ג . ( הגנות נזכרות בהקשר דומה גם בפרק סו , יז , ושם אף נזכרת אכילת חזיר , כמו להלן , בפסוק ד . גם בפרק א , כט נזכר : "ותחפרו מהגנות 1 אשי בחרתם ...
אל הספר