הנושא הכללי של הפרק אחד הוא : האדם החוטא והאל . אולם נושא זה מוצג מכמה זוויות ראייה , היוצרות יחידה ספרותית חסרת אחידות , לכאורה . הפרק פותח בתוכחה בלשון נוכחים : "עונתיים ; " "בינ 3 ם '' וכדומה . מפסוק ד ואילך מתחלפת לשון נוכחים ללשון נסת רים : "קוריחם ; " "מעשיהם ; " 'ץתיבותיסם , " ומפסוק ט משתנה הגוף למדברים : 'ץקוה ;'' " נגשקגה . " כאן מושמעת פנייה ישירה לה' ( פסוק יב . ( מפסוק יג עובר הכתוב להתייחסות אל האל בלשון נסתר.- "נ ? ךא ה ;'" "ןתושע לו זרעו . '' לסיום מצטט המחבר בפסוק כא את האל , הדובר בגוף ראשון . לבד מניוון זה מצוי בפרק גם גיוון ז'אנרי : הוא פותח בתוכחה ( פסוקים א-ט , ( ממשיך בקינה ובדברי חרטה ( ינ , ( ומסיים במזמור על האל הגומל לאויביו . משלושת היסודות הללו , רק הראשון יכול להיחשב לנבואה . אולם אף בו יש קווי היכר אופייניים לספרות המזמורית ולספרות החוכ מה , כמו בשאר חלקי הפרק . החטאים הנזכרים כאן הם כלליים , סטריאוטיפיים , ומשקפים מסורת מזמורית יותר מאשר מציאות ממשית . נראה אפוא שלפנינו נבואה , שנתגלגלה להטפה כללית , ומכאן נסחף הנביא בשגרה של ספרות מוסר - חוכמתית ומזמו...
אל הספר