כמו בשיר הקודם ( מט , א-ו , ( אף כאן הדובר הוא העבד , המספר על התפקיד האלוהי שהוטל עליו ועל הסבל שנכרך במילויו . מפתיחת דברי העבד מתחזק זיהויו עם דמות של נביא : האל נתן לו לשון "למודים" - ככל הנראה לשון מלומדת - ואף העיר את אוזנו ופתחה , למען ייטיב שמוע . והרי זהו תפקיד הנביא : להקשיב לדבר האל , להבינו ולהעבירו בלשונו הוא לעם . גם תיאור תגובתו של הדובר לשליחות הולם יפה את המסורת על הקדשות נביאים , על דרך הניגוד : הם סירבו בדרך כלל לקבל את תפקידם ( עיין בפרק ו - הקדשת הנביא , ( ואילו הוא לא המרה את פי האל ולא נסוג . תיאור סבלו כנביא הולם את מה שנאמר בחזונות ההקדשה בדבר המאבקים הצפויים לנביא עם סביבתו ( ראה , למשל , ירמיה א , יח . ( הדרך בה קיבל עליו העבד את סבלו מייחדת אותו מנביאים אחרים : לא רק שלא נסוג , אלא נתן גוו למכים ; לא זו בלבד שלא ברח , אלא הגיש כמו בכוונה את פניו לכלימות ורוק . עם כל זאת , מציין העבד , לא היה בקבלת הסבל משום חולשה . אדרבה : "שקתי פני כחלמיש" ( פסוק ז ; השווה : "ויקומיר חזק מצר נתתי מצחף" יחזקאל ג , ט ? . ( כל התיאורים הללו ' אין בהם כדי לזהות את העבד עם דמות...
אל הספר