דין איסור נשך ותרבית ( ריבית , ( כמוהו כדיני יובל וגאולה , מקורו בחברה השבטית משפחתית הקדומה , התובעת מחבריה להגיש עזרה לזולת כדי למנוע עיוותים במעמד השוויוני של חבריה כאנשים חופשיים בעלי נחלות , המבטיחות את קיומם ואת אי תלותם . בדין זה שמובא בפרקנו , אין כל אזכור לדיני היובל והגאולה עצמם , והוא יכול לעמוד בפני עצמו . חשיבותו עולה מעצם העובדה , שהוא נכלל בין החוקים הנשלשים בתורה ; לבד מפרקנו הוא מובא גם בשמות כב , כד ובדברים כג , כ-כא . בשלושת המקומות מודגש , שאיסור נשך וריבית חל על בני ישראל בלבד . החוקים בויקרא ובדברים מדגישים זאת על ידי השימוש במלה '' אחיף , " וספר דברים אף מוסיף היתר לקחת ריבית מן הנוכרי . זיקתו של דין איסור ריבית לדיני יובל וגאולה מסתברת הן מעצם מיקומו בפרקנו והן מצד ניסוחו . מיקומו מלמד על ייעודו לאפשר לבעל האחוזה שהתרושש לקיים את אחוזתו בידו , מבלי שייאלץ למכרה . מצד ניסוחו בולטת בו הלשון הקזואיסטית ( מותנה , ( המקשרת בינו לבין חוק גאולת הקר קע שקדם לו וכן בינו לבין דיני עבד וגאולתו אשר בהמשך הכתוב . באמצעות הניסוח הזהה והשימוש בוי '' ו החיבור מתקשרים חלקי הפרק...
אל הספר