במהלך הביקור בעולמה של מריסה נעשיתי ערה לקול הדומיננטי של החברה הישראלית , המצפה מן העולים להשתלב כמה שיותר מהר במרחב הישראלי , ואינו נותן די כבוד לעולם אישי ותרבותי של שפה ושל דרך חשיבה וחוויה שעיצבו את מי שהם היום . נעשיתי ערה לכך שאני , כחלק מן החברה הישראלית וכמחנכת , שותפה לקול זה . כמהלך הקריאה בשלושה מעגלים נחשפתי לתחושות של אבל ואובדן המלוות את תהליך ההסתגלות לחברה חדשה . הבנתי עד כמה חשוב שהחברה הקולטת תכבד תחושות אלה , לפני שהיא מצפה לנכונות לשינוי ולהסתגלות . תובנה זו עוררה אותי לבדיקה מחודשת של דרכי העבודה שלי בתהייה אם איני ממהרת מדי או מאיצה בסטודנטיות שאני עובדת אתן להיכנס לתהליך של התבוננות ביקורתית על סיפור חייהן ועל החברה שעיצבה אותן , לפני שאני בונה בסיס משותף ואיתן של הבנה וכבוד לסיפור חייהן ולעולם שהן צמחו ממנו . במישור אישי מאוד הביאה אותי העבודה על סיפורה של מריסה לשמוע את סיפורה האישי של אמי על עלייתה ארצה . סוף סוף מצאתי זמן לשבת אתה ולהקשיב לסיפור עלייה זה , הכרוך בפרידה קשה מן המשפחה ומאחיה הצעירים יותר . בפעם הראשונה יכולתי להרגיש את הכאב שהיא נושאת כל שנותי...
אל הספר