הפרפר חי את ההוויה הרחבה של הזמן והחלל שבתוכם הוא עף , והוויה זו בולעת לתוכה בשלווה מרווחת ורכה את המלל השוצף של הפרח . כך הפרפר מסיט מעצמו את הכרח ומפרק את ה"אני-אתה" הישיר , המידי והצמוד שאליו חותר הפרח . הוא בונה מקצבים אחרים , רחבים ונינוחים יותר . במקום הפנייה הישירה של הפרח , החוזר ארבע או חמש פעמים על ההברות הכפולות שבצלילי שמו של הפרפר , הלה מבליע את הקריאה בשמו של הפרח בתוך ברכת 'שלום וברכה' חביבה ומתארכת : "שלום לך , פרח / וברכה בלי די / , שלום וברכה / מהר ומגיא . " ! תחושת הנינוחות ותחושת הזמן הזורם לאט נובעים גם מן ההפרדה המרווחת שבין השלום והברכה ומן ההכפלה שלהם , שבניגוד לפתיחה של הפרח במונולוג , לה יש דווקא תוצא ( אפקט ) של השהיה . הבדלי המשקלים בין השירים מוסיפים אף הם להבדלים שבין הדמויות הדוברות . 14 שירו של הפרח כתוב ברובו במשקל בינרי ( רו-הברתי ) קצר.- " פרפר , פרפר , פרח חי , " ואילו שירו של הפרפר כתוב כעיקר במשקל שלישוני ( תלת-הברתי ) ארוך : "ברכת ההרים / וברכת הגיא . " באירוניה בלתי-מודעת , ברכתו של הפרפר לפרח חוזרת ומדגישה דווקא את שיוכו למקום אחר ורחוק - להר ול...
אל הספר