האבות המייסדים של מדינת ישראל , ובראשם דוד בן-גוריון , החשיבו את כינונה של המדינה כחידוש הריבונות העברית בארץ האבות . ישראל לא נתפסה על ידם כיצירה חדשה אלא כיצירה "מחודשת . " פרקי ההיסטוריה היהודית והציונית שנבחרו להוראה ולשיבוץ בתכנית הלימודים המרכזית והמחייבת , לא היו מקריים אלא נועדו לשרת נרטיב זה . נוסף לכך קבעו ראשי מערכת החינוך כי הזיכרון הקולקטיבי של התלמידים , של מוריהם ולפיכך גם של הוריהם , יעוצב על בסיס מטרות אלו . מנהל המחלקה לחינוך תיכון במשרד החינוך והתרבות בשנות החמישים , מיכאל וייזינגר ( זיו , ( שנמנה עם המחברים של ספרי הלימוד המרכזיים מן הדור הראשון , האמין כי הוראת היסטוריה כללית עשויה לשרת מטרות לאומיות כגון חינוך לערכים . לדעתו , תפיסת עולם זו הייתה רצויה לחברה , ולפיכך לא היה מקום לבחירה , לוויכוח ולהצגה של נרטיבים שונים . בחינה של כתבי זיו מלמדת על רצונו להקנות לתלמידים זיכרון קולקטיבי אחיד וליצור מבנה היסטורי שלם , אחיד , סגור , שאין בו יסודות פתוחים ואין בו מקום לפרשנויות שונות . הוא גרס כי המטרות הפורמליות של הוראת היסטוריה אינן ממצות את תכליתה , משום שאין זו הו...
אל הספר