לציווי של התורה "זכור את יום השבת לקדשו" יש שתי משמעויות : זכר לבריאת העולם וזכר ליציאת מצרים . שני זיכרונות אלו עולים מן הנוסחאות השונות של עשרת הדיברות . בעשרת הדיברות שבפרשת יתרו מצוינים מעשה בריאת העולם בשישה ימים והמנוחה ביום השביעי ; לאמור , שבת היא זיכרון למעשה בראשית : כי ששת ימים עשה ה ' את השמים ואת הארץ , את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי ; על כן ברר ה ' את יום השבת ויקדשהו . ( שמות כ : יא ) בעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן נאמר , לעומת זאת , שהמנוחה בשבת נועדה להזכיר לעם ישראל את עברם כעבדים במצרים , ואת ה ' שגאל אותם מבית עבדים ; לאמור , שבת היא זכר ליציאת מצרים : וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאןל ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה , על כן צור ה' אלהיך לעשות את יום השבת . ( דברים ה : ט 0 שני זיכרונות אלו מתוארים כתכלית תיאולוגית של מצוות השבת . בספר ויקרא בפרשת אמור מצוינת השבת כ"תחילה למקראי קדש , " כמטרה תיאולוגית בפני עצמה : דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם : מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש , אלה הם מועדי . ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש , כל מלאכה לא ת...
אל הספר