מאז זמנו של היינריך גרץ , ואולי עוד קודם לכן , תפסה ההיסטוריוגרפיה היהודית את הכנסייה כיריב העיקרי ליהדות וכגורם הראשי האחראי לגורלם של היהודים . במחקריו של גרץ על מסע הצלב הראשון , מופיע הקיסר כגיבור , ואילו האפיפיור וכמותו רוב אנשי הכנסייה בנבלים . למסקנה דומה הגיע בצלאל רות , אשר הוקיע את האפיפיור בגלל עמדתו הנוקשה וסירובו להתיר ליהודים שהוטבלו בכוח , לחזור לאמונת אבותיהם - בעוד אשר הקיסר תמך בשובם ליהדות . עמדה זו קיימת במחקר גם בשנים האחרונות . לפני עשור שנים , תיאר רוברט חזן את התנהגותו הקיצונית של המלך הצרפתי , לואי התשיעי , כלפי היהודים כ"ניצחון הכנסייה 3 / ' ח"ה בךששון האשים את הכנסייה הרשמית בכך שאימצה לעצמה מה שהוא כינה "רעיונות אנטי יהודיים פופולריים . " כמו כן , הדגיש בךששון כי במרוצת הזמן הלכו פעולותיה של הכנסייה כנגד היהודים ונעשו תוקפניות יותר . בדומה לכך , מייחס ש' סימונסון לאפיפיורים בשלהי ימי הביניים את ההחלטה לסלק את היהודים מארצות הנצרות . ביחס לראשיתם של ימי הביניים , כתב יצחק בער שהקיסר קונסטנטינוס , ב"צו הסובלנות" משנת , 325 התכוון לאפשר חופש דתי לכל הדתות והפול...
אל הספר