א . הזיקה בין דת ללאומיות הדת , כאמור לעיל , היא היצירה העיקרית של האומה , ומהווה את הביטוי המרכזי של "הגורם הקוסמי , " כלומר , יחסם של יחידי האומה לנוף מולדתם ; היא התגלות הנפש הקיבוצית לעצמה , גילוי ה"אני" הלאומי באני הפרטי של כל בן אומה . גורדון מבחין בין 'יחס דתי' ל'רגש דתי . ' היחס הוא הקשר האובייקטיבי בין הנפש לטבע , קשר של אחדות והשתתפות מלאה ביניהם , לפי משמעותו המקורית של המונח הלועזי "רליגיה" ( מן "רליגרה : " לאחות . ( רגש זה כרוך בהרגשה הסובייקטיבית של האדם בשעה שהוא מודע לניכורו לטבע , ומחפש דרך לאחות את הקרע . אין , לדעתו של גורדון , "לצייר התהוות אומה חיה , עצמית בלי התהוות דת לאומית : וכן להיפך . אין לצייר התהוות דת - התהוות פרימיטיבית , כמובן , ולא מתוך דת אחרת - מבלי התהוות אומה . " התפתחות הדת התאימה , לדעת גורדון , להתפתחות האומה . אצל כל אומה , לדעתו , קיימת התפתחות דתית מודרגת ההולכת מאלילות לאמונת הייחוד . ובמקביל לתהליך זה של מעבר מעבודת אלילים לעבודת אל אחד , מתלכדת גם האומה להוויה אחת . רק בשלב האחרון מתאחד האדם בתוך עצמו ועם עצמו , "כאילו על ידי הידבקו באלוהות...
אל הספר