ב . ה"אני" כחלק והמשך של הטבע : "אחד מגילויי ההוויה" ה"אני" חי את עצמו בתוך הטבע , כחלק והמשך ממנו , וכפי שהוא חי את עצמו מבלי להכיר את עצמו , ובטרם שיכיר את עצמו , הריהו חי גם את העולם מתוכו ותופסו השגה חיונית גם בטרם שיכיר אותו על ידי שכלו . קיומם של האדם והטבע בזיקה שביניהם - הנתפס באמצעות ההשגה החיונית של האדם - מתואר אצל גורדון כעובדה ודאית שאיננה - כמו חיי האני עצמו - בגדר השערה עיונית , אלא עובדה הניתנת להשגתו הבלתי אמצעית של כל אדם באשר הוא חי . לדעת גורדון , מתהווים האני והעולם בו בזמן מתוך יחסם ההדדי - החיוני וההכרתי גם יחד . הוא מתאר את המעמד הממשי של ה"אני" בטבע מתוך עמדה ריאליסטית מובהקת . הוא שולל נמרצות כל שמץ של הסבר אידיאליסטי או אמפיריו קריטיציסטי ( מאך , אוונאריוס , וכר . ( האדם נתפס כאן - בתוך מכלול אינסופי של כוחות הטבע בתור "ההרכבה היותר עליונה , הצירוף היותר עמוק של כל הכוחות העולמיים וצמצומם בנקודה אחת . '' האני , כ"אחד מגילויי ההוויה" הינו : "צמצום כל ההוויה בנקודה אחת , אבל גם התפשטותה מתוך נקודה זו לאין סוף . זוהי השתקפות כל ההוויה כולה בטיפה אחת של מים ' ....
אל הספר