פרק כה על העצה

פרק כה על העצה עד כמה כושל הדבר לשפוט את טבע הדברים על פי השימוש הרגיל והלא עקבי במילים נגלה יותר מכל באותו ערבוב של עצות וציוויים הנובע מן השימוש בדרך הציווי בשניהם , כמו בעוד מקרים רבים מלבדם . שהרי המילים 'עשה זאת ' אינן רק מילותיו של המצווה אלא גם של נותן העצה ובפיו של הממריץ , ואף על פי כן רק מעטים לא יראו כי אלה הם דברים שונים מאוד , או שלא ידעו להבחין ביניהם , כשהם תופסים מי הוא המדבר ואל מי הדיבור מופנה ובאיזה מקרה . אבל כשמוצאים את האמירות הללו בכתביהם של אנשים , ואין יכולת או רצון להתבונן בנסיבות , טועים הם לחשוב את צווי היועצים כצווי המצווים , או גם להפך , לפי מה שיתאים ביותר למסקנות שהם היו מסיקים או לפעולות שהם מסכימים להן . כדי למנוע טעויות אלו , ולהחזיר את ההוראות המדויקות והמובחנות למונחים ' ציווי , ' 'ייעוץ ' ו ' המרצה , ' הריני מגדיר אותם כך : ציווי הוא במקום שאדם אומר "עשה זאת" או "אל תעשה זאת , " ואין מצפים לטעם מלבד רצונו של האומר . התוצאה הגלויה אפוא היא שמי אשר מצווה מתיימר בכך לטובת הנאה לעצמו . שהרי הטעם לציוויו הוא רצונו שלו בלבד , והמושא המדויק של רצונו של כל...  אל הספר