דבר תורה חמץ ומצה פרשת "אמור" כוללת רשימת חגים , שאחדים מפריטיה ייחודיים רק לה , כגון העיסוק המפורט בטקס הנפת העומר והספירה הנפתחת בו ונשלמת בחג הביכורים . הפרשה נקראת תמיד בעיצומה של ספירה זו . בבואנו לעיין במשמעה נתבונן בה מנקודת המבט המסורתית , הרואה בפסח את "זמן חירותנו" ובשבועות את "זמן מתן תורתנו . " שבועות הוא החג היחיד שאיננו עצמאי . אין לו תאריך משלו . בפרשתנו נאמר שהוא נחגג ביום החמישים ש"ממחרת השבת , " היינו לאחר גמר ספירת העומר . עובדה זו אינה פורמלית בלבד . גם אם הלכה למעשה נקבע התאריך של שבועות על ידי המסורת הרבנית ליום ו סיון , הצגת מועדו כדרך שעושה זאת התורה מצביעה על התלות העקרונית של שבועות בפסח . מובן שהמשמעות ההיסטורית שניתנה לשני החגים העצימה קשר זה . מתן תורה בהר סיני הוא המשכה הישיר של יציאת מצרים , בבחינת "שלח את עמי ויעבדני במדבר" ( שמות ז , טז . ( הוא רגע השיא במהל ך המוביל מההשתחררות מעבדות מצרים לעבר ההתנחלות בארץ ותחילת עיצובו של העם היושב בארצו . שבעת השבועות שבין "הנפת העומר" ל"חג הביכורים" - כפי שהם מופיעים בפרשתנו - נתפסים כתקופה שבין יציאת מצרים ובין ה...
אל הספר