שמואל אלמוג החלוץ המטפורי מול 'הזקנה הגלותית ' בין שתי מלחמות העולם נעשה ה " חלוץ " שם נרדף להמוני צעירים וצעירות , שבאו לארץ ישראל בקבוצות מאורגנות , לאחר שעשו תקופה ממושכת ב"קיבוצי הכשרה " בחוץ לארץ . ביסודו של דבר היו החלוצים אמורים לשמש מעין אוונגרד ציוני , שתפקידו להכין את הקרקע בארץ לקראת בואם של יהודים בהמוניהם , אי שם בעתיד . הכינוי 'חלוץ ' נכנס לשימוש בתקופה שהעלייה לארץ לא נראתה כפתרון מיידי למצוקתם של היהודים בארצות מושבותיהם . כינוי זה התייחד לאותו חלק בחברה , שהיה מוכן להקרבה עצמית למען הגשמתם של אידיאלים עתידיים . מכאן גם היחס הדו ערכי אל מי שאינו חלוץ , שלא נעלם אף בתקופה שעולים בכוח התדפקו כבר על שערי הארץ , בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים . היחס הדו ערכי של החלוצים אל יהודי הגולה הושתת על שניות מסוימת במישור החווייתי : היתד , בו גאווה על ההחלטה שלהם לעזוב את הבית ואת הסביבה המוכרת ועל הנחישות להחזיק מעמד בתנאים קשים בארץ זרה . וכנגד זה , אף על פי שהמציאות הגלותית נתפסה כשלילית , היה בה פיתוי מתמיד , הקורץ לחלוץ ומושך אותו לחזור לאחוריו . הנה , למשל , שירו של ...
אל הספר