ב . חטאו של האדם ועונשו כפי שראינו , מפרש הרמב"ם את סיפור גן העדן כסיפור שצירו המרכזי הוא הכרה של שני סוגי משפטים : ה'מושכלות' וה'מפורסמות . ' כל אחת מן ההשגות הללו מעידה , בהמצאה אצל האדם , על מציאותו של הכוח המכיר העורך אותה , ובהעדרה על אי מציאותו של כוח זה באדם , או על אי פעילותו של כוח זה באדם . את מצבו של האדם לפני החטא תיאר הרמב"ם על פי ההכרה של שני סוגי המשפטים הללו : לפני שחטא הכיר האדם את ה'מושכלות' ולפיכך היה בעל שכל עיוני . הוא לא הכיר אז את ה'מפורסמות , ' ולפיכך לא פעל בו אז כוח הדמיון , או השכל המעשי המשועבד לכוח הדמיון . גם את חטאו של האדם ואת עונשו מסביר הרמב"ם על פי התיחסותו של האדם לכל אחד משני סוגי המשפטים הללו . הוא מבחין בשני שלבים של החטא : בשלב הראשון מאבד האדם את השגת ה'מושבלות / שהיתה לו לפני החטא , ואילו בשלב השני הוא רזכש לעצמו את השגת . / nraenisa'n השגה שלא היתד , לו לפני שחטא : ' וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות כמו שאמר "כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים" [ בר' ג : ו ] נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית , ולפיכך מרה במצווה אשר בגלל...
אל הספר