פרק שלישי הקושייא את הקושייא מציג הרמב"ם בלשון זאת ' ' יראה מפשוטו של כתוב , כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי החיים שאין שכל [ עקל ] לו ולא מחשבה [ פכרה ] ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע , וכאשר המרה , הביא לו מריו את זה השליטות הגדול המיוחד באדם , והיא שתהיה לו זאת ההבחנה [ אלתמייז ] הנמצאת בנו אשר היא הנכבדת מן העניינים הנמצאים בנו , ובה נתעצם . וזה הפלא שיהיה עונשו על מריו תת לו שלמות שלא היתה לו והוא השכל . ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעוול ולפיכך שינו ברייתו לטוב 1 ונעשה כוכב בשמים . וזאת היתה כוונת הקושייא ועניינה , ואע"פ שלא היתה בזה הלשון . ושמע ענייני תשובתנו אנו' ( יואל , 16—15 דף יד ע"ב . ( הקושייא נחלקת לשני חלקים : בחלקה הראשון מנוסחת טענתו של המקשה בלשון מדעית , ואילו בחלקה השני משתמש המקשה במוטיב לקוח מן האגדה העממית כדי להדגים באמצעותו את הרעיון המרכזי של טענתו בצורה ציורית יותר . בחלקה הראשון של הקושייא מציג המקשה את פירושו למשמעות סיפור גן העדן . הוא איננו מפרש את הטקסט המקראי אלא מסיק מסקנה על משמעותו על יסוד קריאתו והבנתו על פי פשטו . נקוד...
אל הספר