האמון בכוחה של שירה התכונות הכלליות שהזכרנו מגלות עוד צד מהותי : שירה זו יש לה אמון מלא בכוחם של כלי הביטוי . אין כאן זכר לאותם ספקות של השירה החדשה' שמא אין בכוחן של המלים לבטא מציאות פרטית ומורכבת על גוניהן אין זכר להרגשה שהמלים 'נטמאו' ( ביאליק ) או שהן 'כפטריות מרקיבות' ( הופמאנסטאל ;( או שהשירה ( כדברי ט . ס . אליוט ) היא רק מעין ינסיון ללמוד שימוש במלימ' וכל נסיון הוא הפלגה חדשה לגמרי וסוג שונה של כשלון ( ... ) הוא התקפה על תחום האלם' בציוד מרופט המתפורר תדירי . בימי הביניים לא ייתכן לחשוב שמלות השיר הן רק ציונים מבודדים במדבר של שתיקה' ושמכוח השתיקה' כביכול' נעשה השיר מקוטע בתחבירו ובציוריו' ונושאו אינו נתפס עוד בנקל בדרך מושגית . היפוכו של דבר : שירת החול העברית בספרד כמוה כשירה הערבית' ואולי ככל שירה ריטורית מובהקת' יש לה ביטחון גמור בה בעצמה . הרי אוצר הנושאים קבוע' וגם נושא אישי-אוטוביוגראפי מעוצב במוטיבים מסורתיים . תשומת הלב מוסבת אל ה'לבוש' האוטונומי . להלכה נבצר מן השירה לבטא רק את גדולת הבורא וכוחו . אבל אפילו הרעיון 'למי אמשילך מוצא לו כאן ביטוי ריטורי עשיר — ועל אחת כ...
אל הספר