הומניזם וחינוך יהודי החינוך כפעולה מכוונת של מבוגרים כלפי הצעירים הוא פעולה טבעית המאפשרת לחברה , בין גדולה בין קטנה , להבטיח את קיומה , את המשכיותה ואת גדילתה המתמדת . היווצרותן אצל הילד של תכונות אשר יסייעו לו , כשיגיע לגיל הבגרות , למלא את המטרות המיועדות לו , מצריכה בלא ספק את עיבודן ויישומן של טכניקות פדגוגיות המבוססות על הניסיון ועל ההוויה . אבל עולות שתי שאלות : האם אותה אומנות מעשית המסוגלת לחזק את ההתנהגות הטבעית או לשפרה חייבת להתבסס על תפיסה כללית ? והאם אין בפילוסופיה חינוכית סיכון להפשטות מרוחקות מדי מנסיבות המציאות הייחודיות ולהאט את התנועה הטבעית המניעה את האדם הבוגר להשפיע על הילד במישור החינוכי ? תגובה ראשונית זו התאמתה בחיפושיי הנואשים במקורות היהודיים , המקרא והמשנה והתלמוד , אחר מרכיבים של פילוסופיה חינוכית . חיפוש מעין זה אינו עשוי להביא תועלת אם נחפש בטקסטים הקודמים לתקופת האמנציפציה . גם בספרות הפילוסופית , לא נמצא תאוריה מאורגנת המוצגת על פי קו עקיב , המבטאת תפיסה כללית של עקרונות החינוך הבסיסיים . האין היעדר זה מעיד באופן הטוב ביותר על חוסר היעילות בקביעת דגם ו...
אל הספר