אמונה ונאמנות נאמנות וחסד בשני הפרקים שהמהר"ל מקדיש לאמונה , אין הוא מבהיר את תוכנה ואין הוא מפרט את עיקריה אלא מתאר באופן פנומנולוגי את עמדתו של האדם המאמין . בפרקים הללו , הוא נכנס לעובי הקורה של משמעות האמונה ומנסה לחשוף את המניעים המביאים את האדם לידי הכרזה על אמונתו באל : מה יסודו של מצב מיוחד זה , הדוחף את האדם לפנות כל כולו לעבר העל-טבעי , והיכן יש לחפש את מקור האמונה ? המהר"ל אף נמנע מלהציג רעיונות המובאים עם האמונה כדי לתפוס בעיצומו - באמצעות ניתוחו של רגע יחיד ומיוחד זה , שמתגלה בו מעשה האמונה - את מציאותו החיה בטהרתה המוחלטת . על איזו בעיה אקסיסטנציאלית בחווייתו של האדם באה לענות האינטואיציה של האמונה , כלומר נטיית הנפש שבאמונה , ולא האמתות הכלולות בה ? האמונה היא בעיקרה עמדה שעולה בה למודעותו של האדם הווייתו בהוויה במערכת יחסים . על פי עיקרון זה , המהר '' ל בוחר להביא כדרכו במבוא פסוק מספר משלי : "ךב אדם יקרא איש חסדו , ואיש אמונים מי ימצא" ( משלי כ , ו . ( אמנם החסד והנאמנות הם שתי תכונות שמקורן בנטייה אחת , ויתור על האגוצנטריות המושלת באדם וקבלת העובדה שאין ההוויה מתחזקת ...
אל הספר