יחס הלכתי בין דין מוסר לדין רודף מיכל וולף מבוא " מוסר" הנו אדם הגורם בכל דרך שהיא למסירת גוף הזולת או רכושו לידי השלטון . תופעת המסירה על גוניה השונים היתה מצויה בקהילות ישראל החל בתקופת בית שני . בתקופות מסוימות התחזקה תופעה זו ונהפכה לנגע קשה בקהילות שונות . ראשי הקהילות היהודיות עשו כל שביכולתם למיגור תופעת המסירה , אך ללא הצלחה מלאה . עובדת קיומן של קהילות יהודיות תחת שלטון נוכרי , שהיה בדרך כלל מושחת ורודף בצע , הצמיחה את תופעת המלשינות ועודדה את התפשטותה . נגד מוסר בעל השפעה חברתית רבה או מקורב למלכות הנוכרית לא היה אפשר לעשות כמעט מאומה . בספרות ההלכתית ניתן לזהות כמה סוגי מוסרים , העיקריים שבהם — מוסר גוף ומוסר ממון . החיבור הנוכחי מתייחס רק למוסר גוף , ולמוסר ממון שגורם בעקיפין לסכנת נפשות . ראשי קהילות ישראל התייחסו למוסרים אלה בחומרה , הן להלכה והן למעשה ( כאשר היה אפשר לעשות זאת . ( להלכה , ניתן למצוא לא מעט תשובות שנכתבה בהן הנחיה ברורה להרוג את העומד למסור , ולמעשה , המוסר הומת רק במקרים חריגים . מניין שאבו חכמי ישראל סמכות לפגוע במוסר ? החל בתקופת התלמוד חכמי ההלכה נוהג...
אל הספר